שרגאי ובניו בע"מ נ' שיכון עובדים בע"מ ואח'

החלטה

מספר בקשות הובאו להכרעתי,

בש"א 14986/07 בקשה לחיוב התובעת בהפקדת ערובה להוצאות

הנתבעים 1- 3 (להלן: "המבקשים") עתרו לחיוב התובעת (להלן: "המשיבה") בהפקדת ערבות בנקאית על סך שלא יפחת מ- 100,000 ₪ בתוספת מע"מ להבטחת הוצאותיהם בתביעה דנן.

לציין כי ההליכים לענין בקשה זו נמשכו יתר על המידה; כך הוגשו בקשות ותגובות שונות, 'מודעות', בקשות להשלמת טיעון, ובקשה לעכב את מתן ההחלטה.

סופו של דבר הבשילה הבקשה למתן החלטה.

לטענת המבקשים מקים סעיף 353א לחוק החברות, תשנ"ט-1999 חזקה לחיוב המשיבה, שהיא תאגיד, להפקיד ערובה להבטחת הוצאות.

לטענתן, המשיבה עצמה מתארת בכתבי הטענות מטעמה (סעיף 13 לכתב התביעה) את מצבה הכלכלי כקשה, כ"קריסה" וכ"שקיעה" בהתחייבויות כלפי נושים אחרים, כך גם עולה מדו"ח D&B מיום 19.10.06 כי מצב המשיבה הינו "מסוכן" ו"אותר פיגור בתשלומים".

עוד טענו המבקשים כי תצהיר ב"כ המשיבה דאז, שהוא גם בנו של מנהל המשיבה, מהווה משום הודאת בעל דין לענין המצב הכלכלי הרעוע של המשיבה.

עוד הוסיפו המבקשים כי לאור היקף התביעה ועובדת צירוף המבקשים 2- 3 כנתבעים בתביעה, צפוי כי הוצאות המשפט יהיו בסכום נכבד, וכן טענו כי סיכויי התביעה קלושים.

המבקשים סבורים כי על המשיבה נטל ההוכחה שביכולתה לשלם את הוצאות המבקשים, אם יזכו בדין, אך היא לא הרימה נטל זה ואף לא צירפה תצהיר לתמיכה בעובדות המפורטות בתגובה מטעמה.

מנגד טוענת המשיבה כי תכלית החיוב בערובה היא מניעת תביעות סרק וזאת כאשר בית המשפט סבור כי סיכויי התביעה קלושים, ואין זה המקרה.

המשיבה טוענת כי סעיף 353א לחוק החברות כולל שתי חלופות שככל שהן מתקיימות לא יורה ביהמ"ש על הפקדת ערובה – האחת, אם נסיבות העניין אינן מצדיקות את החיוב בהפקדה והשנייה אם יש ביכולת החברה לשלם את ההוצאות. לטעמה, נסיבות העניין אינן מצדיקות חיובה בהפקדת ערובה וכן טענה כי היא בעלת יכולת לפרוע את הוצאות המשפט.

עוד לטענתה אין המבקשים יכולים להסתמך על דו"ח D&Bשכן אין הדוח עדכני ומצבה השתפר מאז הדוח ואין לה חובות ו/או התחייבויות של ממש.

לאחר עיון בבקשות ובתגובות, בהשלמות הטיעון וביתר הבקשות השונות בעניין בקשה זו ראיתי לקבל באופן חלקי את הבקשה.

התרשמתי כי תנאי סעיף 353א לחוק החברות אכן התמלאו בענייננו לאחר שהמשיבה עצמה הודתה כי "הפסיקה את פעילותה השוטפת"... כי "טרם הוכנו המאזנים לשנים 2007 ו- 2008, אשר בלאו הכי אינם יכולים לשקף את מצב החברה אשר כאמור הפסיקה פעילות" (סעיף 16 לתגובה מיום 8.3.09).

המשיבה אישרה כי בעבר (במועד הגשת התביעה המקורית) ריחפה עליה סכנה אך לטענתה נכון להיום אין סכנה שלא תוכל לשלם את הוצאות המשפט, במידה שיושתו עליה – אלא שהמשיבה לא הוכיחה טענות אלו, למעט דף שערוך יתרות של חשבון 321540 מיום 3.3.09 בבנק הבינלאומי, בו לא מופיע אפילו שם ואשר ממילא איננו מוכיח יציבות כלכלית, לא צירפה לתגובותיה כל הוכחה כי אכן מצבה הכלכלי שונה עתה באופן מהותי ואיננו מחייב הפקדת ערובה, וכן אין בכך לתמוך בטענותיה שלעיל.

לטעמי לא הוכיחה המשיבה כי באפשרותה לעמוד בתשלום ההוצאות במידה שהמבקשים יזכו בדין, ולא רק שלא עשתה כן אלא אף הצהירה בפה מלא כי הפסיקה את פעילותה השוטפת.

לציין עוד כי הטענה של המשיבה כי התנהגות המבקשים היא שהביאה למצב המשיבה דווקא תומכת בחשש כי יש סכנה שלו תחויב בדין יהיה לה קושי לפרוע את חיובי הוצאות המבקשים; המשיבה גם לא הראתה קשר סיבתי בין התנהגות המבקשות למצבה הכלכלי הרעוע, וממילא טעון הדבר הוכחה במשפט גופו, ובשלב ראשוני זה ראוי להבטיח את הוצאות המבקשים אף לנוכח טענות המשיבה.

אכן אין די בחוסר יכולת כלכלית של תאגיד כדי לחייבו בהפקדת ערובה, ובצד זה יש לבחון גם את סיכויי ההליך ואת הזכות החוקתית של המשיבה לפנות לערכאות. אומר כבר כי לא התעלמתי מטענות אלה, אולם לדעתי בעניננו מכריעה העובדה שהובאו ראיות המתייחסות למצבה (הכלכלי) של המשיבה, אליה אני מצרפת את 'הודאת המשיבה' עצמה כי חדלה מפעילות שוטפת, כך ששוכנעתי כי יש מקום לחייב את המשיבה בהפקדת ערובה להוצאות הנתבעים ושיקול זה מכריע לעומת סיכויי התביעה שאף בהם מצאתי בעיתיות אם כי שיקולי המצב הכלכלי מטים את הכף באופן מובהק לטובת חיוב המשיבה בהפקדת ערובה.